את היום שלמחרת בילינו במלון. ניסינו לשחות בים, אבל לא זכינו להנאה בגלל חלוקי הנחל הגדולים והכניסה והיציאה הלא נוחה מהמים. אבל בבריכה היינו כמעט לבד. היה מעונן והשתזפנו ללא סיכון להישרף. אגב, עוד מאפיין מדהים של האי - אין כמעט הבדל טמפרטורה. קראנו שהטמפרטורה השנתית הממוצעת באי היא 24 מעלות. אבל העניין הוא שבפונצ'ל, למשל, הטמפרטורה היומית הממוצעת היא זהה ל-24 גר'. היה לנו מדחום במרפסת, שנמצאת בצד המוצל. בכל שעה ביום הטמפרטורה נעה בין 22 ל-26 מעלות. על מה עוד אפשר לחלום?!
מאוחר יותר הגענו לטניס שולחן. מצאנו את חדר המשחקים ביום הראשון. יש כאן הרבה משחקים, אבל התעניינו בשני, ליתר דיוק, אחד משני שולחנות הטניס באיכות טובה. למרות שהתאורה השאירה הרבה מה לרצוי, זה לא מנע מאיתנו להתחמם בצורה אינטנסיבית ולאחר מכן לשחק סשן של שעה. אז, נקודה זו של התוכנית שלנו הושלמה. נכון, הפעם הם הצליחו בלי טורניר בינלאומי, פשוט לא היו יריבות. את שאר הזמן בילה במרפסת.
ושוב אכלנו ארוחת ערב במסעדת הדגים שליד המלון.
כאשר מתכננים טיולים, אנו משאירים את המעניין ביותר קרוב יותר לסוף המסלול. אז הפעם, ביום הפעיל הלפני אחרון במדיירה, התכוונו ללכת לכביש הגדול - ללבדות. רבים מגיעים למדיירה רק בשביל זה.
Levadas הם ערוצים לאיסוף מים הזורמים מההרים. בתקופה הראשונה של התפתחות מדיירה, הלבדות מילאו תפקיד חשוב מאוד והיוו, למעשה, מערכת אספקת המים באי. ולאחרונה, לבדות רכשו מטרה נוספת - הן הפכו לבסיס של מסלולי הליכה תיירים. ישנם עשרות מסלולים כאלה באי בדרגות קושי שונות, המונחים לאורך הלודות, חותכים את האי מעלה ומטה.
בחרנו את המסלולים הפופולריים ביותר ואחד היפים ביותר - ריסקו.
בדרך המוכרת ממילא, טסנו במהירות לריבירה בראווה, פנינו שוב צפונה לכיוון סאו ויסנטה. בערך באמצע הדרך מסאו ויסנטה, היינו צריכים לפנות מערבה לכיוון רמת פול דה סרה.
אבל פספסנו את הפניה ימינה. למרבה המזל, יש הרבה כיכרות על הכביש. הסתובבנו ללא קושי וכבר בעקבותיו בכיוון ההפוך ראינו פנייה עם שלט האנקומדה, כפי שנראה לנו, בכיוון הנכון.
הדרך עלתה כרגיל. אחרי כמה קילומטרים ראינו חניון גדול מול איזה מתחם של מבנים ושלט מעוצב להפליא עם השם Encumeada. ממש מתחת לחניון - הרבה פטריות עם שולחנות וספסלים. מכאן נפתח נוף של הסביבה, ששוב הפתיע, מזכיר גם כרי דשא אלפיני וגם עמקים הקרפטים. בחניון שוחחנו עם תיירים אחרים, בדקנו את המפות ווידאנו שאנחנו בדרך הנכונה.
המשכנו את דרכנו למעלה. ההרים הלכו והפכו קשים יותר. הדרך, שכבר צרה בצורה ניכרת, עברה לאורך מדף לאורך סלעים חשופים עם צמחייה דלילה. כאן הם חלפו על פני מנהרה שנחצבה בסלע, ללא תאורה, עם זרמי מים זורמים במורד הקירות והקשת. והנה אנחנו מעל העננים.
ופתאום, איכשהו באופן בלתי צפוי, אנחנו קופצים למקום שטוח לחלוטין. לפנינו נמתחה הערבה החשופה ובה פה ושם שיחים קטנים מוגנים. אם לשפוט לפי המפה, אנחנו נמצאים ברמת פול דה סרה, בגובה של 1595 מטר. לפנטזיה של הנוף מוסיפים עשרות עלי כותרת מסתובבים של מדחפים של תחנות כוח רוח, כאילו טוחנים עננים.
עוד כמה קילומטרים אחר כך ראינו מספר עצום של מכוניות חונות לאורך הכביש, ושלט רבצ'ל.
לאחר שכמעט ולא תקענו את המכונית ליד המגן עם מפות מסלול, יצאנו לדרך. ראשית היינו צריכים ללכת 2 ק"מ בשביל הסלול עד לכפר רבקל. פעם אפשר היה לרדת בכביש הזה ברכב, אבל עכשיו הכניסה לשביל מהכביש המהיר נחסמה על ידי מחסום. ולאורך השביל עצמו דהר הלוך ושוב אוטובוס הסעות - מיניבוס. התענוג הזה עולה 2 יורו לקשת לכיוון. התעלמנו בגאווה מהמיניבוס (אומרים, לא בשביל זה באנו לכאן) ונסענו בעליזות על שנינו. השביל התפתל ביער, מסביב לטבע המפואר של הערוץ בעל השם המהולל Ribeira da Janela, והירידה, במיוחד למטה, הייתה תענוג אמיתי. עד מהרה הגענו למגרש חניה קטן עם שרידים בקושי נראים מהסימונים. כאן בדיוק חנה בעל המונופול של המונית המקומית - אותו מיניבוס.
הגענו למזלג: חץ אחד הצביע לכיוון ריסקו (0.9 ק"מ), השני - 25 פונטס (2.4 ק"מ). כמתוכנן, החלטנו לנסוע לריסקו לחימום. הם גם הבטיחו מפל יפהפה באותו השם.
הנה סוף סוף ראינו מהי לבדה.
_cc781905-5cde-3194-bb3b-136dbad_5cf-136bad5cf58d__cc781905-5cde-3194-bb3b-136dbad_5cf5 - רק על ההר האחד, על הקיר השני, על הקיר השני, על הקיר השני צוק ותהום. השביל בריסקו רחב וישר יחסית, ללא נפילות חדות, הקרקע, למרות הסלעית, נרמסה ודי רכה. ההן. לא נדרשות כישורי הליכה בהרים והנעליים שלנו בצורת נעלי ספורט התבררו כדי מספיק כדי ללכת בנוחות לאורך הלבדה הזו. בהמשך תבינו מדוע אני מתאר את פרופיל המסלול בפירוט כזה.
אז עברנו לאורך הריסקו לבדה. משני הצדדים יש יער בלתי חדיר, ולאורך השביל עצמו יש סבך שיחי פירות יער. נהנינו מהאוכמניות הבשלות. נחלים, מעיינות, מפלים ולחות פשוט זורמת זורמים ללוודה לאורך כל הדרך. ניסינו מים ממעיין אחד: טהורים, צלולים וטעימים, אבל לא קפואים.
והנה מפל ריסקו במלוא הדרו. סילון מים מוקצף לבן, הנראה בבירור על רקע סלעי בזלת שחורים, נפל מאי שם מתחת לעננים ונעלם לתהום התהום. בגלויות ראינו את המפל הזה הרבה יותר זורם. מסביב לסלעים זורמים הרבה מפלים קטנים. מול המפל עצמו יש מרפסת תצפית קטנה, הבולטת בחצי עיגול מעל התהום. במקום ספסלי אבן עתיקים.
חזרנו למזלג ובהשראת מה שראינו בריסקו, יצאנו להמשיך בטיול לאורך הלודה 25 פונטס - 25 מזרקות ואפילו התחלנו לרדת. פרופיל המסלול השתנה באופן דרמטי. שביל אבנים צר הוביל בתלילות למטה, קשה, עם אבנים בולטות בפינות חדות. ואז הבחנו לפתע בנעליים של התיירים שעקפו אותנו לכיוון מטה וחזרו למעלה בנשימה כבדה: כולם ללא יוצא מן הכלל היו במגפי הרים ויותר מכך, חמושים באלפנשטוק. והבנו שאנחנו לא מוכנים לקחת את הגובה הזה היום.
בהיותנו אנשים נבונים, כנראה בגלל הגיל, החלטנו פה אחד לא לחפש הרפתקאות בעצמנו ולא לפנק את עצמנו בחופשה כזו. והם פנו לאחור. התרשמו מהכישלון היחסי, כשהם מסתירים גאווה, הם אפילו השתמשו בשירות המיניבוס ועלו למעלה לרכב.
בדרך המוכרת ממילא, חזרנו הביתה ללא תקלות, אפילו אכלנו ארוחת ערב בבית, וויתרנו על אנרגיה שלא ניצלה במפגש הבא בטניס שולחן.
היום האחרון במדיירה. רק רציתי לנוח לפני המסע הארוך חזרה. בנוסף, המכונית השתבשה, היו כמה רעשים חריגים בזמן נסיעה. הם לא רצו לפתות את הגורל שוב. לכן, בילינו במלואו את היום במלון: במרפסת, בבריכה, בחדר המשחקים. רק בערב הלכנו לאורך הסוללה ואכלנו ארוחת פרידה במסעדה נעימה מאוד בכיכר ליד הסופר.
בפעם האחרונה אכלנו ארוחת בוקר באחוזות המאוד מסבירות שלנו. יאנג הגיע. תודה רבה ולהיפרד. בשעה 11 בדיוק חיכה לנו מיניבוס. נתנו את המפתחות לחדר ואת הרכב לסבל ונסענו לשדה התעופה.
מעולם לא רצינו לסיים את החופשה שלנו במדיירה, הרגשנו כל כך בנוח כאן. סיכמנו שעוד 3-4 ימים לא יזיקו. ובכן, בואו ניקח את זה בחשבון לעתיד: מדיירה היא אותה פינה בכדור הארץ שבה, לאחר שהיית פעם אחת, אתה באמת רוצה לחזור!
