מעמק הלואר לדרום בריטני
24 באוגוסט - אנז' - שאטו דה סראנט - נאנט - ואן (B&B Vannes Est) - רושפור-אן-טרה.
בבוקר, לאחר ארוחת בוקר והעמסת מרסי, המשכנו הלאה. מזג האוויר עדיין לא מעודד: הכל גם מעונן, טפטוף.
היום אנחנו צריכים לדפדף לחוף הדרומי של בריטני, ולבקר בנאנט בדרך. אבל תחילה, בסיום המסע בעמק הלואר, עצרנו בטירה נוספת - Serran (שאטו דה סראנט).
הטירה ממוקמת ליד העיירה Saint-Georges (Saint-Georges-sur-Loire). שום דבר מיוחד, זו הייתה רק הטירה האחרונה בדרכנו דרך עמק הלואר. כלפי חוץ זה נראה יפה: בניין מסיבי בן שלוש קומות בצבע שמנת עם כיפות כבדות מעל המגדלים הפיניים. אז נאלצתי להגביל את עצמי לבדיקה חיצונית, כי. הם מורשים להיכנס רק עם סיור מאורגן, והסיור הבא הוא בעוד שעה. בספר ההדרכה כתוב שבטירה יש שטיחי קיר, ספרייה, גרמי מדרגות אופנתיים, אבל הם לא רצו לחכות בגשם.
המשכנו לנאנט (נאנט) ואחרי כשעה חנינו בחניון של תחנת הרכבת, על יד המסילה. אינטרנט בזמן הכנת המסלול. עמדנו לראות את נאנט בצורה די יסודית, לפחות את העיר העתיקה ואת אזור גרסלין. אבל שוב מזג האוויר קלקל הכל. כל מה שהספקנו לעשות זה לטייל קצת מתחת לשמשיות בין קתדרלת פטר ופול (תרגום מילולי לרוסית - Cathedrale Saint Pierre - Saint Paul) לטירת הדוכסים הברטונים (Chateau des Ducs de Bretagne). ואז, בליווי הגשם הגובר, נאלצנו לצאת מנאנט, שהתבררה כבלתי מסבירת פנים, ולהמשיך הלאה.
כל הדרך לוואנס (כ-120 ק"מ) ליוו אותנו טפטוף מעצבן. ורק בכניסה לצימר הבא התבהרו השמים, אפילו השמש הציצה מבעד לענני העופרת.
כשהגענו לצימר, שהיה ממוקם באזור התעשייה עם השם המופלא כיפה אדומה (Le Chapeau Rouge), השעה הייתה בערך שלוש, בדיוק הזמן ל- הפסקה, אז הכל סגור. בהתחלה חשבנו לנסוע לואן ולחזור לכאן אחרי ההפסקה, אבל אז החלטנו לנסות להשיג מספר אוטומטי.
המכונה פועלת במספר שפות: צרפתית, אנגלית, גרמנית, ספרדית. בחרנו באנגלית ובאמצעות כמה מניפולציות פשוטות קיבלנו תדפיס ארוך בו התעניינו הכי הרבה במספר החדר וקוד הגישה. פרק דברים והלך לעיר.
ואנס מחולקת בבירור לעיר הישנה ולעיר החדשה. וובקה הובילה אותנו למגרש חניה ממש מול חומת העיר שהשתמרה היטב. לאורך החומה כיכר אנגלית עם שיחים ועצים גזומים למשעי. הלכנו לאורך החומה ובאמצעות שערי ימי הביניים נכנסנו לעיר העתיקה.
כאן הם מצאו קבוצה משותפת למחוז הצרפתי: קתדרלת סן-פייר הגותית, בתי חצי עץ. הלכנו ברחובות העתיקים, אחר כך חזרנו לחניון ונסענו לנמל.
יש הרבה מסעדות ובתי קפה מסביב למפרץ הציורי עם יאכטות. כאן אכלנו ארוחת צהריים באחד מבתי הקפה הנעימים.
השעה הייתה רק 18:00, סוף סוף מזג האוויר היה חיובי והחלטנו, כאילו כדי לפצות על כשלי הבוקר, לבצע חלק מהתוכנית של מחר.
35 ק"מ מזרחית לוואן נמצאת העיירה Rochefort-en-Terre, המסומנת בספרי הדרכה ככפר צרפתי למופת (זוהי הפרשנות החופשית שלי).
החותמת "שמורת אדריכלות ימי הביניים" אינה מספיקה בעליל כדי לתאר את הטעם של העיר הזו. העיקר כאן הוא בערוגות הגרניט, המוצבות בכל מקום ובכל מקום. ובתים ישנים (שניהם גרניט חום ברטוני מסורתי ובתי חצי עץ) מעוטרים בגרניום ושזורים בקיסוס. מדרכות אבן, הכנסייה הגותית של Notre Dame de la Tronchaye (L'église Notre Dame de la Tronchaye), מכבסה ישנה עם רצפות עץ אלון, מדרגות הן רק תוספת. אפילו הטירה (שאטו דה רושפור-אן-טרה) רק מסגרת את היופי הטבעי של הפרחים.
התרשמנו גם מחנות נרות המזכרות הייחודית. רק נרות, אבל מה! נרות בצורת כל מיני פרחים: ורדים, ציפורנים, חבצלות ... ועם רפרודוקציה של כל מגוון הצבעים: מוורדים אדומים בוהקים ועד חבצלות לבנות מסנוורות. נרות בצורת פירות ופירות אחרים, גם עם העברה של כל הצבעים הטבעיים. נרות בצורת פסלוני חיות, כלי מטבח ורהיטים וכן הלאה. ואז הצטערנו שלא קנינו שום דבר בחנות הייחודית הזו.
בקיצור, Rochefort-en-Terre הוסיפה לרשימת האטרקציות שלנו שעלו על הציפיות.
25 באוגוסט - ואן - בונו - לוקמאריאקר - קארנאק - חצי האי קיברון - אוראיי - ואן.
יום זה נערך תחת המוטו "מגליתים של בריטני". ארשה לעצמי מידע קצר על מגליתים.
אז, מגליתים הם מבני אבן ענקיים שנמצאים בחלקים שונים של הפלנטה שלנו, הם, ללא ספק, יצירת ידיים אנושיות והופיעו לפני יותר מ-5,000 שנה. אבנים שוקלות לפעמים כמה טונות, ולכן לא לגמרי ברור איך אבותינו, בהיעדר טכנולוגיה שהופיעה רק במאות האחרונות, התקינו אותן במקום ובסדר הנכון. גם מטרת המגליתים לא מבוססת במלואה, יש הרבה גרסאות. האחד, המציאותי ביותר לכאורה, אומר שמגליתים הן מצבות, השני אומר שהאבנים נועדו לפתור בעיות אסטרונומיות, ולכן הן הוצבו במקומות מסוימים. גרסה אחרת, פנטסטית יותר - הם אומרים, כל זה הונח בצד על ידי חייזרים שביקרו פעם למטרות מסוימות שעדיין לא מובנות לתושבי כדור הארץ. לבסוף, ישנן אגדות רבות על מקורם של המגליתים, שבאופן כללי הם כבר מיסטיים.
מגליטים מחולקים ל:
- מנהיר (אבני עמוד אנכיות בודדות);
- דולמנים (לוחות אבן המסומנים באות "P"), שמהם בנויות לרוב גלריות;
- טומולוסים (דולמנים מכוסים, כגון מערה מלאכותית).
גם גדרות אבן, הנקראות "קרומלך", נחשבות למגליתות.
תחילה נסענו בכביש נופי יפהפה לכיוון Bono, ואז פנינו בחדות דרומה לכיוון Locmariaquer.
בשולי העיר הזו, לא רחוק מהמרכז לארכיאולוגיה (Centre d'Information Archaeologique), נמצא אחד הריכוזים המעניינים ביותר של מגליתים. בשטח מגודר גדול (כניסה - 5 יורו) ישנם שלושה חפצים המתוארכים ל-4500-3500 שנים. BC:
- Tumulus Er Grah (Tumulus d'Er Grah);
- מנהיר שבור גדול (le Grand Menhir brise) או אבן החכמים - פעם עמוד בגובה 22 מטר ומשקלו 347 טון, כעת מפוצל לארבעה חלקים (ברעידת אדמה של 1722) ונשען על הקרקע;_cc781905-5cde-3194 -bb3b- 136bad5cf58d_
- Dolmen Table Marchand (La Table des Marchand) - עיצוב קלאסי, המורכב מחדר קבורה ומסדרון המוביל אליו מבחוץ.
התחנה הבאה בתוכנית הייתה Carnac, אוסף המגליתים הגדול בעולם. בסביבת קרנק יש בסך הכל 2636 מנהר אבן. שדרת המנהירים משתרעת מצפון לקרנק כ-5 ק"מ. האבנים מחולקות לשלושה מתחמים אוטונומיים ונמתחות ממערב למזרח: Menec - 11 קווים ו-1099 (!!!) מנהירים, קרמאריו - 10 קווים ו-982 מנהירים, Karlescan - 13 קווים ו-555 (!!!) מנהירים.
המנהירים של קרנק עשו עלי רושם בל יימחה. נראה שהן בסך הכל אבנים גדולות, מתבלבלות בזמן, אבל הן מסודרות (על ידי מי?) כמעט בסדר הגיאומטרי הנכון!
לאחר שהלכנו הרבה בין המנהירים, עברנו דרומה לחוף, לחצי האי קוויברון.
קיברון היה פעם אי גרניט, אבל זרמי ים וסערות כיסו את הלהקה בצורת חרב שחיברה אותה עם היבשת בחול.
נסענו לאורך כל חצי האי (כ-15 ק"מ) - כפרי נופש רצופים. החוף המזרחי של חצי האי מפורסם בחופיו. אבל לא מאוד התעניינו בחופים. החנינו את הרכב באחד הנמלים בקצה הדרומי של חצי האי – פורט-מריה. אגב, מעבורות וסירות מהירות יוצאות מכאן אל האיים הסמוכים Belle-Ile, Houat, Hoedic. הלכנו לאורך הסוללה ולבסוף החלטנו לנסות את הפנקייקים הברטון המפורסמים - קרפים.
בחרנו באחד מהקרפים הרבים והזמנו תפריט קרפ מלא: לראשונים - la biscu galette filled, la pancake גבינה וביצים מטוגנות, לשנייה - לה קרפ - קרפ, פנקייקים מקמח חיטה, מרוחים בשוקולד, ושטפו הכל עם סיידר צונן (סידר) - יין תפוחים מוגז מעט.
לאחר ארוחת הצהריים נסענו לחוף המערבי של חצי האי - Cote Sauvage. המדרונות הבלתי נגועים של דיונות החוף והצוקים הנוצצים, בטעם רוחות חזקות, זעקת השחפים והמרחב הכחול של האוקיינוס באמת מרכיבים את הקסם הייחודי של פינה זו של בריטני.
בדרך חזרה לוואן עצרנו בעיר עתיקה אחרת – Auray.
26 באוגוסט - ואן - יער ברוסליאנדה (פמפון, פורט דה פימפונט) - רן (רנס) - חוות מונטגו (La Ferme de Montaigu).
בבוקר, לאחר ארוחת הבוקר, הועמס מרסי שוב והועבר לצפון בריטני. היום אנחנו אמורים להגיע לבסיס בן עשרת הימים שלנו. אבל בדרך תכננו לבקר בעוד כמה מקומות מעניינים.
ראשית, יער ברוסליאנדה (Foret de Broceliande), המצוין במציאות במפות כיער פמפון (Foret de Paimpont), הוא אי ירוק של סבך פראי, שנותר מהעיר. יער שכיסה את כל הברטון בחצי האי של ימי הביניים. התגעגענו ליער האמיתי, והנה ממלכת היער! והדרך בסבך היא רק אגדה, אתה הולך כמו במנהרה שנוצרה על ידי כתרים מחוברים של עצים גבוהים (בוק, אלון, ליבנה), השמיים רק זורחים.
שטח היער עצום - יותר מ-7 אלף דונם. בנוסף להליכה בסבך היער, ספרי ההדרכה ממליצים על מספר מקומות אגדיים: מעיין בארנטון (Fontaine de Barenton), עמק סן רטור (Val Sans-Retour), בתרגום כבלתי הפיך, טירת טרססון, העיירה פמפון (פאמפונט). אבל הספקנו לראות רק את טירת קומפר (שאטו דה קומפר).
ה-Centre de l'Imaginaire Arthurien נמצא כאן. על פי האגדה, פלוני דמאס בנה טירה מפוארת על שפת אגם קומפר. הייתה לו בת, ויויאנה, בעלת כוחות על טבעיים, זו שלימים תיקרא עלמת האגם או הפיה ויויאן. בטירה זו היא קיבלה וגידלה את האביר המפורסם לעתיד לנסלוט. לאחר עזיבתו של האביר לחצר המלך ארתור, פגשה העלמה העדינה את המכשף מרלין במעיין ברנטון, שהתאהב בה ללא זיכרון.
עזבנו בחוסר רצון את הפינה המסתורית והאגדית הזו של בריטני, מזג האוויר והזמן הובילו אותנו רחוק יותר ועברנו לבירת בריטני - העיר רן (רן).
בזמן שנסענו (רק כ-40 ק"מ), מזג האוויר הפך גרוע, התחיל לרדת גשם. הייתי צריך לחפש חניה מקורה. בעזרת וובקה הם מצאו אותה, ובמרכז העיר - את החנייה התת קרקעית של מרכז הקניות קולומביה. בילינו שם מספר שעות, שוטטנו בין בוטיקים וחנויות, אלא שאכלנו ארוחת צהריים טובה באחת המסעדות. אז הפעם ראינו את העיר רק מבעד לזכוכית וטיפות גשם.
המשכנו הלאה ואחרי כמה שעות נסענו עד לעיירה Montaigu-le-Bois, שם אמור להיות הבסיס שלנו.
כאן עברנו הרפתקה קלה. הגענו לעיירה זו והתחלנו לחפש את החווה בעלת אותו השם. וובקה לא עוזר כאן - הוא צריך את הכתובת המדויקת. מהבעלים ומאתר האינטרנט שלהם, היו לנו רק את ציוני הדרך של החווה - Montagu-le-Bois, הבית השני משמאל מול האגם. נראה שזה נקודת ציון טובה - האגם. אבל הסתובבנו בכל העיירה כמה פעמים, רק שלושה וחצי רחובות, אבל אין אפילו רמז לאגם. אנחנו רואים שאנחנו לא יכולים להתמודד לבד ואנחנו צריכים להפעיל את אפשרות הגיבוי: אנחנו מתקשרים לבעלים בנייד ומסבירים איפה אנחנו נמצאים. בתגובה: "אין בעיה, חכו". וממש כעבור שלוש דקות הבעלים נסע בג'יפ ירוק עם לוחית רישוי בריטית והציע לו ללכת אחריו.
לאחר שנסענו, בעקבות הג'יפ, לא יותר מקילומטר, ראינו גם את האגם וגם את הבית השני משמאל מול האגם. התברר שלפני שהגענו למונטג-לה-בואה 0.5 ק"מ היינו צריכים לפנות שמאלה. אחר כך הם מצאו שלט לחוות מונטגיו, אבל זה נראה רק מהצד הנגדי.
פנינו מהכביש הסלול לשביל חצץ ונכנסנו לשטח חווה רחב ידיים. הנה, סוף סוף, פגשנו את הבעלים: פיל וונדי. במבט קדימה, אני מציין שהם התבררו כמארחים מאוד מסבירי פנים, מועילים במידה, אבל תמיד מוכנים לעזור.
כמה מילים על החווה שהפכה לביתנו במשך עשרה ימים. ראשית, המיקום של החווה נראה טוב: מערבית לנורמנדי התחתית, 5 ק"מ מהכביש המהיר A84, 8 ק"מ מ-Villedieu-les-Poeles, 25 ק"מ לחוף התעלה (גרנוויל), 50 ק"מ למון סן. -מישל, 100 ק"מ לרן, 80 ק"מ לקאן. שנית, החווה אינה ממוקמת בתוך העיר, הכפר, אלא, כביכול, חווה נפרדת. מסביב לשדה, היער וכאמור, אגם קטן, שבו, אגב, אם רוצים ומיומנות, אפשר לדוג בו. רחבה לטיולים בטבע! וגם שקט מדהים, רק תרנגולים בבקרים, ובלילה, כשהבעלים ואנחנו כיבים את האור - חושך מוחלט!
החווה ממוקמת על שטח גדול, וכוללת את הבית הראשי ומבני חוץ רבים. לבית שתי כניסות: האחת מצד הבעלים, השנייה, שלנו, האורח. מול הכניסה שלנו חניון רחב ידיים לשתיים או שלוש מכוניות. מהכניסה אנו מוצאים את עצמנו בסלון רחב ידיים, בו יש מקום לשולחן אוכל גדול, ריהוט מרופד - ספה ושתי כורסאות, טלוויזיה וציוד נוסף על הארון ועוד רהיטים. מסדרון מוביל מהסלון לעומק הבית, ממנו - משמאל - חדר שינה אחד וישר קדימה - חדר שינה נוסף.
בכל חדר שינה חוץ ממיטה זוגית גדולה, ארון וכמובן חדר שירותים עם מקלחת הכל נקי, מסודר, נוח. בקיצור, כל התנאים לשהייה נוחה.